פסק-דין בתיק בש"א 937/13

1.             לפניי ערעור על החלטת הרשם ג' שני (בש"א 9432/12-א'), מיום 17.1.2013. במסגרתה, נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי ירושלים (ת"א 1425-96, השופט א' כהן) מיום 28.10.2012.

2.             ההליך שלפני החל לפני כ-17 שנים. לאור התמשכותו, וגדר המחלוקת הצרה באופן יחסי, אציג אך ורק את ההליכים הרלוונטיים לטובת הכרעה בערעור זה.

3.             המערערת הגישה בשנת 1996 כתב תביעה נגד המשיבות להשבת סכומים ששולמו על ידה לרשויות המנהל, לטענתה בכפל תשלומים. ביום 23.10.2007, תביעתה של המערערת התקבלה ברובה, ובכל הנוגע לטענותיה לענין היטל ביוב, הסכום שנגבה ביתר (ולכן אמור להיות מוחזר למערערת) חושב על ידי מומחה מטעם בית המשפט (להלן: פסק הדין הראשון).

4.             המשיבות הגישו ערעור לבית המשפט העליון, בין היתר בכל הנוגע לקביעות בית המשפט המחוזי לענין גובה ההחזר בגין היטל הביוב וקבלת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט (ע"א 2099/08, כבוד השופטות א' פרוקצ'יה, ע' ארבל ו-א' חיות). בית המשפט קבע כי המומחה חרג מסמכותו בחישוב גובה ההחזר, ולכן "יש לקבל את הערעור בנקודה זו ולהשיב את התיק לבית המשפט המחוזי לשם בחינת גובה הפטור בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי על מינוי המומחה" (עמוד 23 לפסק הדין).

5.             לשם שלמות התמונה יש לציין כי המשיבות הגישו בקשה לעיכוב ביצוע, בכל הנוגע לטענותיהן בערעור. בקשתן נדחתה, והן העבירו לידי המערערת את מלוא הסכום אשר פסק לחובתן בית המשפט המחוזי בפסק דינו.

6.             לאחר מכן, ביום 11.9.2011, ניתן פסק דין בפשרה לענין גובה ההחזר על ידי כב' השופט י' שפירא (להלן: פסק הדין השני). בסוף פסק הדין, קבע השופט:

"לאחר ששקלתי את כל טיעוני הצדדים, ואף עיינתי בנספחים אליהם הפנו, אני פוסק, לפשרה, כי סכום הפטור לו זכאית התובעת, יעמוד על סך של 485,000 ש"ח, נכון להיום".

7.             לאחר מתן ההחלטה, החל דין ודברים בין הצדדים. במסגרת זאת, טענה המערערת כי על המשיבות להעביר לרשותה את הסכום שנקבע בפסק הדין השני. מנגד, טענו המשיבות, כי מאחר שכבר הועבר למערערת הסכום אשר נקבע בפסק הדין הראשון לענין היטל הביוב (סך של כשלושה וחצי מיליון ש"ח), הרי על המערערת להשיב לה את הסכום ששולם על ידה, בקיזוז הסכום שנקבע בפסק הדין השני.

8.             משכך, פנו המשיבות לבית המשפט בבקשה למתן פסיקתה. ביום 28.10.2012, ניתנה ההחלטה בענין זה, שהיוותה ערעור על פסיקתה שניתנה כחודש לפני זה, ואשר קיבלה את עמדת המשיבות (להלן: הפסיקתה). בין היתר צוין בפסיקתה:

"טענתו של ב"כ התובעת [המערערת - ס' ג''] אינה הגיונית ואינה עומדת בקנה אחד עם פסק דינו של כב' השופט י' שפירא... טרם ראיתי מקרה בו ערעור מתקבל והתוצאה הסופית הינה שהצד שהפסיד בערעור יזכה בתשלומים נוספים"

9.             המערערת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע על הפסיקתה לבית המשפט המחוזי, לאור כוונתה לערער עליה. ביום 16.12.2012, דחה השופט א' כהן את הבקשה, תוך כדי שהוא קובע כי לגישתו סיכויי הערעור להתקבל קלושים.

10.          המערערת הגישה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע לבית משפט זה (בש"א 9120/12). ביום 4.2.2013, נדחתה הבקשה על ידי השופטת ע' ארבל, תוך כדי שהיא קובעת, לענין סיכויי הערעור, כי "סיכויי המבקשת [המערערת - ס' ג''] לזכות בערעור אינם קלושים, וזאת, לאור העמימות העולה מלשון פסק דינו של השופט שפירא".

11.          ביום 29.11.2012, הגישה המערערת ערעור (בזכות) על הפסיקתה. מזכירות בית משפט זה החליטה שלא לקבל לרישום את הערעור, וזאת בטענה שמדובר ב"החלטה אחרת", הטעונה רשות ערעור, וכי המועד להגשתה עבר.

12.          על החלטת המזכירות הגישה המערערת השגה, שנדחתה ביום 20.12.2012 על ידי הרשמת ל' בנמלך (בש"א 8669/12-א'). הרשמת קבעה כי מדובר מבחינה מהותית באופן ברור ב"החלטה אחרת" ולא בפסק דין, היות והפסיקתה כשמה כן היא, באה לשקף ולהבהיר תוצאה אופרטיבית של פסק דין שכבר ניתן.

13.          לאור החלטת הרשמת, הגישה המערערת בקשה למתן אורכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין השני. כאמור, ביום 17.1.2013, דחה הרשם ג' שני את הבקשה (בש"א 9432/12-א'). זאת, מאחר שניתן היה להימנע מהטעות שבהגשת ערעור בזכות ולא בקשה לרשות ערעור, היות והותוותה היטב בפסיקה הדרך הדיונית הנכונה לערער על פסיקתה. כמו כן, גם אם בא-כוח המערערת לא היה בטוח בדרך הדיונית הנכונה לפעול במקרה דנן, הרי שהיה עליו להגיש בקשה לרשות ערעור, ויחד איתה בקשה לשימוש בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), לדיון בבקשה כערעור במקרה הצורך.

14.          בנוסף, קבע הרשם כי נוכח הזמן הרב שחלף מאז הגשת הערעור בזכות, יש לתת משקל משמעותי לשיקולים של סופיות הדיון, והסתמכות המשיבים על הפסיקתה. לכך יש להוסיף כי המערערת הגישה את ערעורה ללא יידוע המשיבות על כך, עובדה שמוסיפה לעוצמת אינטרס ההסתמכות שלהן.

15.          לבסוף, לאור נימוקים אלה, בצירוף העובדה שלדידו "סיכויי ההליך אינם נראית גבוהים במידה המטה את הכף לטובת קבלת הבקשה", דחה את הבקשה.

16.          מכאן הערעור שבפניי. במסגרתו, חוזרת המערערת על טיעוניה בבקשה להארכת המועד להגשת רשות ערעור. בין היתר, טוענת היא כי יש לתת משקל להתארכות הדיונים בענין, ולעובדה כי שלושה מותבים שונים ישבו בענין בבית המשפט המחוזי ירושלים.

17.          בנוסף, טוענת היא כי הדרך הדיונית הנכונה שהיה עליה לנקוט בערעור היא בהגשת ערעור בזכות ולא בקשה לרשות ערעור, היות והפסיקתה מהווה פסק דין ולא "החלטה אחרת". לכך יש להוסיף כי לגישתה הערעור הוגש במועדים הקבועים בתקנות, קרי, בתוך 45 ימים מיום מתן פסק הדין השני. עובדה זו והטעות (ככל שקיימת) בדין מהווים טעם מיוחד המצדיק מתן אורכה.